ב"ה יש בגמרא כמה פעמים (ובכללן שבועות יח:) "שקל קלא פתק ביה" דהיינו שלקח אבן או פיסת רגבים וזרק בו - בזה שאמר או שעשה מה שהוא חסר (וראיתי בספר לקוטי לוי יצחק של חב"ד שהאריך לפרש הביטוי על פי קבלה). והנה יש בזה ממש רמז על הפתק הקדוש, כי סבא אמר (ורשום בשיחות) שבפתק חתום הקול של רבינו, וזה הלשון של שקל, כי הוא מלשונות של שירה, משקל השיר (וכמובא בלקוטי מוהר"ן תורה סג). וזה ממש שקל קלא - השיר שהוא קול של רבינו - נ נח נחמ נחמן מאומן - שחתום בפתק.
והנה זה שפתק כאן פירושו זרק, יש בזה משום תיקון השני ציפורים בסיפורי מעשיות משנים של קדמוניות סיפור של השבעה קבצנים, הקבצן עם הצואר העקום, ע"ש שמחמת שהצפורים נפרדו ולא מצאו זה את זה גרמו שכל הסביבות היו מיללים, שזה ממש פגם השירה, והתיקון שצריכים להחזיר את הציפורים ביחד ע' לקוטי מוהר"ן תורה ג, וזה הקבצן עם הצואר העקום היה עושה על ידי השלכת קולותיהן זה לזה.
והנה ענין הצואר לכאו' הוא ממש ענין של בית המקדש כמו שמצינו בכמה מקומות בשיר השירים (פרק ד' - כמגדל דוד צוארך, פרק ז' - צוארך כמגדל השן), והשני צפורים בחי' הכרובים שבאמת לא לקחו מקום כמבואר בגמרא בבא בתרא, שלא היו מעולם הזה, ממש בחי' הבל של קדושה - רוח הקודש מבין שני הכרובים. (וידוע שפתק כתוב ג"פ עבודה כנגד העבודה בג' בתי מקדש, והשלישי - ובחיזוק עבודה תבינהו - בבנין הבית השלישי בב"א). ואולי משום זה אנשים תמיד טועים לומר שמישהו זרק את הפתק לסבא, אף שבאמת סבא קיבל אותו בתוך ספר, כי באמת הפתק הוא בחי' זריקת הקול של רבינו בשיר נ נח נחמ נחמן מאומן.
