ב"ה
יש לעיין בתיור התחלת כל יום של השבעה ימי משתה של הזוג איך שהמשיכו עליהם את הקבצנים הקדושים, ותראה פלא, כי יום ראשון שני ושלישי כתוב שהיו בוכים, ביום רביעי כתוב שהיו מתגעגעים וכו', ויתכן שהוכו' משלים על הבכיה אף על פי שתמיד נזכר הבכיה קודם הגעגועים, דאל"כ עדיף היה לכתוב בפירוש רק את המלה מאד, אבל אין הכרח. ושוב ביום החמישי והששי לא נזכר בכיה רק געגועים, ולא זו בלבד אלא שבחמישי ובהששי כתוב "היו גם כן שמחים" שהלשון הזה אפילו קצת קשה מה זה גם כן, דלא מצינו שבימים הקודמים שמחה רק לאחר הופעת הקבצן הנדרש. וצ"ע בכל זה.
והנה אחר יום הרביעי נתקן היללות, אז אולי שוב לא ראוי להזכיר בכיה.
ביום הראשון:
"והתחילו לזכר החסדים שעשה עמהם השם יתברך בהיותם ביער. והיו בוכים והיו מתגעגעים מאד"
ביום השני של שבעת ימי המשתה, חזרו וזכרו הזוג הזה את הבעטליר השני, הינו החרש שהחיה אותם ונתן להם לחם והיו בוכים ומתגעגעים"
ביום השלישי ... והיו בוכים ומתגעגים.
ביום הרביעי:
"כשגמרו השמחה של אותו היום, ולנו אחרי כן, בבקר חזרו הזוג כנ"ל והיו מתגעגעים וכו' אחרי הבעטליר שהיה צוארו עקם"
ביום החמישי גם כן היו שמחים וזכרו הזוג את הבעטליר שהיה לו חטוטרות. והיו מתגעגעים מאד, איך לוקחים בכאן את אותו הבעטליר ההוקיר, כי אם היה הוא בכאן היתה השמחה גדולה מאד.
ביום הששי היו גם כן שמחים. והיו מתגעגעים.
No comments:
Post a Comment